כשהייתי ילדה, כל כמה שנים היה תוקף את אבא שלי הרצון לשפץ משהו בבית. והאמת, זה קורה עד היום… אני זוכרת את עצמי, למשל, משחקת בערמת חול גדולה בסלון כשאבא שלי החליט לפתוח חור בתקרה ולרצף לנו מרפסת גג על גג הבניין. ככה זה כששני ההורים שלך אדריכלים… אז זה
לפני כמה שנים היה טרנד שהשתלט על חיינו והקדיר את דירותינו. אני מתכוונת לטרנד הונגה כמובן. למי שלא יודע מדובר בעץ חום כהה, כמעט שחור, שעד לא מזמן רוב הרהיטים שנמכרו בארץ היו עשויים ממנו. אז פה בדירה הזו לליבנת נמאס מהונגה (ברור). היא רצתה לראות לבן בעיניים, ואם אפשר
רצוי לצלם דירות אחרי שמסיימים לעצב אותן, כי אחר כך, אתם יודעים, בלגאן, ופתאום איזה דודה מביאה אגרטל שלא כל כך מתאים וכו'. אבל איכשהו זה לא תמיד מסתדר, ושוב אני מגיעה לצלם (עם אחותי הצלמת המוכשרת טליה ביקסון) באיחור של כמה שנים… אבל הפעם חכתה לי הפתעה נעימה, הלקוחות
אז עיצבתם את בית החלומות שלכם, והוא מתאים לכם כמו כפפה ליד. אתם נהנים ממנו כמה שנים, אבל אז קורה משהו, אתם עוברים שינוי: אולי נולד ילד חדש, ילד התבגר ועזב את הבית, התחלתם לעבוד מהבית, פיתחתם תחביב שדורש מקום. אנחנו צריכים להתייחס אל הבית שלנו כגמיש, ולבדוק כל
לאחרונה סיימתי שיפוץ של דירת גג בת"א לזוג צעיר עם ילדה. הזדמנות טובה לכתוב על זה: איך לתכנן ולעצב דירה למשפחה עם ילדים קטנים? אם יש לכם ילדים קטנים, בהכרח תצטרכו להשקיע מחשבה בליצור להם מרחב בטוח ונעים. כנראה שבכמה השנים הקרובות הדירה שלכם לא תהיה חסינה לבלגן, אבל זה לא אומר שצריך
ש לנו מסורת נחמדה בביה"ס של הילדים שלי. כל שנה ביום המורה, כל מורה שמגיעה לביה"ס מקבלת מתנה קטנה. זה יכול להיות פרח, או שוקולד, משהו קטן של תשומת לב. אחר כך ההורים מארגנים ארוחת בוקר שווה ומפנקת למורים. השנה התבקשתי להכין את המתנה הקטנה. ההנחיות היו פשוטות, להכין משהו
לפני 14 שנה הייתי ראש צוות בחברת הייטק. העבודה שלי היתה מאוד לחוצה, לעתים קרובות הייתי עובדת עד שעות הערב המאוחרות. הלחץ השפיע עלי לא טוב, התחילו לי מיגרנות, ושאר בעיות בריאותיות. גרנו אז בתל אביב, זוג צעיר ללא ילדים. בדירה מולנו גר זוג מקסים, והתחברנו. האישה, שרון, היתה אדריכלית.
שני כסאות לקחנו מסבתא של בעלי – סבתא יהודית המופלאה ז"ל. כסאות פשוטים, משנות ה-50. לא כליל היופי, אבל שירתו אותנו במעברינו בין דירות שכורות. כסא אחד נשבר בארוחה משפחתית לא מזמן (סליחה גיא!) והושלך אחר כבוד לפח. השני נקרע והתחיל להתנדנד. אמרו לי לזרוק אותו, התכוונתי לזרוק אותו, אבל
באיחור אופנתי של כמה שנים… הגעתי השבוע עם אחותי טליה לצלם דירה שעיצבתי באם המושבות בפתח תקווה. אולגה ואני חברות כבר המון שנים, עוד מאז שעבדנו יחד בחברת הייטק קטנה ואני רק חלמתי על הסבה מקצועית. מאז כל אחת מאתנו הספיקה להתחתן, ללדת 3 ילדים, להגשים חלומות מקצועיים, ולעבור מתל
היה היה פעם לול, שגדלו בו שני בנים חמודים. אח"כ הלול עבר לבית חדש וישנה בו ילדה מתוקה (שהבנים השתדלו מאוד לא להעיר). עברו כמה שנים, הילדה גדלה ועברה ל"מיטה של גדולים", והלול נשכח לו עצוב בצד, מאחסן בתוכו כריות ודובים, צעצועים שפוזרו בחדר, ושאר בלגן.